סיפורי רנו 4

בלמעלה מארבעים שנה שהרכב במשפחתי אספנו סיפורים מעניינים, חלקם משעשעים,חלקם עם מוסר השכל, אבל כולם אמיתיים וקרו במציאות. אני בטוח שלכל בעל רכב ישן יש סיפורים דומים ואולי יעלו בו הסיפורים זיכרונות ואף חיוכים

  1. מנוע בערה פנימית- סיפור הנסיעה לים המלח שנגמרה באש בתא המנוע.
  2. בקבוק זכוכית - שבירת בקבוק המים והחיפוש הממושך אחרי בקבוק מקורי.
  3. טיימינג גרוע - שרשרת טיימינג נקרעת בזמן ובמקום הלא נכון.
  4. אביר על גלגלים - התקנת אור רץ בחלון אחורי
    (KITT) שכמעט נגמר במעצר.
  5. על סף תהום - ביקור באתר הבניה של הבית ואיבוד שליטה על הרכב.
  6. חלון אחורי - החלון שהושאר אצל הזגג בזמן השיפוץ נעלם לו וצץ במקום לא צפוי.
  7. החלפת מנוע - טעות בזיהוי תקלה (נזילות שמן) גרמה להחלפת מנוע מיותרת.
  8. טיפוס ברוורס - טיול לדרך בורמה שהחזיר אותנו (בזמן) לאחור.
  9. משפטי רנו 4 - אוסף ציתותים ואמרות שפר מנהגים, משתמשי הרכב ועוברי אורח.

מנוע בערה פנימית

סיפורינו מתחיל בתחילת שנות ה-90 בבוקר קייצי בירושלים בזמן שרותי בקבע, רגע נעצור, עוד נחזור לבוקר זה. הבה נתגלגל שבועיים קודם ליום בו החלטתי לאבזר את הרנו 4 בציוד חרום כמו משולש אזהרה חדש, כבלי התנעה, תיק עזרה ראשונה וכמובן מטף כיבוי לרכב. כל האביזרים מותקנו במקומם בתא המטען והמטף מתחת לכסא הנהג עם ידית לשליפה מהירה.

כך הגענו לאותו בוקר בירושלים, כשאני ועוד שלושה חברים יוצאים ליום כיף מחלקתי בים המלח. בנימין (בני) חברי הטוב מתיישב בכיסא הנוסע מביט לרצפה ואומר: "סחטיין תתחדש על המטף". השבתי: "תודה, הייתה חייב לפתוח את הפה?" שתיקה קצרה וכולנו התחלנו לצחוק.

הנסיעה בירידות החדות והמפותלות של הכביש הישן לים המלח עברו במהירות, השמש חזקה והטמפרטורות במקום הנמוך ביותר בעולם עולות ועולות. אבל ים זה ים, יום הכיף עבר ואנו מתארגנים לחזרה לירושלים. בדיקת נוזלים: מים ברדיאטור, נוזל בלמים ודלק. אנו מוכנים לעליות לירושלים. הרנו שכבר עברה את גיל עשרים השנה, מתגלגלת יפה בעליות עם ארבעה אנשים על ציודם. אני נהג אחראי עין אחת על הכביש והשנייה על נורית חום מנוע. כך אנו עוברים את מצפה יריחו את השומרוני הטוב ואת מישור אדומים.

נורית חום מנוע כבויה וזה אומר שאפשר להמשיך בעליה האחרונה ממעלה אדומים לירושלים, היום חם, העלייה קשה, ההילוכים יורדים, בכל זאת 845 סמ"ק ואנו מתקדמים. עוד קילומטר, עוד חצי, רמזור הכניסה לעיר כבר מולנו.

זהו, הגענו, הרמזור אדום ואנו ממתינים עם עוד רכב בקו העצירה. אני מביט לשמאל ומרגיש תכונה מוזרה ברכב לידי. יושבי הרכב בארשת פנים מבוהלת, על סף פאניקה מביטים לעבר מכסה המנוע שלי, מצביעים בתנועות מהירות על המנוע וצועקים משהו לא ברור. חברי ואני מביטים בהם בהשתאות, האם הם צוחקים על הרכב המיושן שעבד קשה כדי להעלות אותנו מים המלח לירושלים? או שנזכרו בבדיחה איך מכניסים ארבע פילים לחיפושית?

עוד אנו מנסים לתהות על קנקנם של שכנינו לרמזור. בני שיושב לידי אומר: "רמי אני חושב שיוצא עשן מהמנוע" ואני עונה: "לא יכול להיות! הכל תקין, תראה אפילו המנוע לא מתחמם". עוד אני מדבר וגל עשן ולהבות עולה מול החלון הקדמי. עכשיו גם אני בפאניקה. אני מצליח להתעשת במהרה, מכבה את המנוע שעד כה לא עושה רושם שמשהו מפריע לו. לוחץ על ידית פתיחת מכסה המנוע. תוך כדי שליפת המטף החדש והסרת הנצרה, צועק לנוסעים המתורגלים מהצבא "לפרוק מהרכב עכשיו".

בני שמבין כמוני את המצב יוצא וממתין לאות ממני לפתוח את מכסה המנוע. אני מכין את המטף ונותן את הסימן. בני פותח, להבה ענקית משתחררת לאויר. אני, כאילו הייתי כבאי מיומן מתפעל את המטף ישירות למקור האש ואחרי כמה שניות מצליח להשתלט על הבערה.



כשנרגענו מהמצב, ניגשנו לבחון את הנזקים. התברר שצינור הדלק היוצא מהמשאבה לקרבוראטור העשוי פלסטיק שקוף (יותר מתאים לצינור אוויר באקווריום) ועובר בדיוק מעל מכסה השסתומים. התייבש במשך השנים ונסדק. דלק טפטף מהצינור על המנוע. בזמן נסיעה האוויר החם מהרדיאטור גרם לאידוי מהיר, אבל כאשר עצרנו ברמזור, החום של המנוע ואולי ניצוץ במפלג גרם להתלקחות הבנזין.

המזל הגדול שהצלחנו לכבות את האש מהר, והנזק הסתכם בצינור דלק מותך, חוטי הצתה שרופים, כבלי חשמל של דינמו שנדבקו והתקצרו, כבל גז שהפלסטיק שעוטף אותו נמס מהחום וגרם לתפיסתו וכתם מכוער של צבע שרוף במכסה המנוע מעל מוקד האש.

אחרי שעה של הפרדת כבלי חשמל דבוקים, החלפת צינור דלק והעברת הכבל של הגז לתא הנהג כך שניתן להפעילו ביד במקום בדוושה. המשכנו בנסיעה קצרה עד לבית. שם תוקנו כל הליקויים באופן מקצועי.

כך הסתיים לו יום כיף מחלקתי שהחל בבדיחה/עין הרע ונגמר בחילוץ תחת "אש".


כשתיארתי למפקד גף רכב בבסיס את הסיפור, הוא אמר לי שעקב תקלות דומות ברכבי רנו 4 הצבאיים, בוצע שינוי טכני בזמנו וצינור הדלק הועבר מסביב למנוע ולא מעליו.

לראש העמוד ^


בקבוק זכוכית

"מה זה צנצנת חמוצים?" היה שואל כל אחד שראה את המנוע של הרנו. "לא", הייתי עונה זה מיכל המים העודפים של מערכת הקירור, ככה זה ברנו בקבוק פיירקס שקוף, עמיד בטמפרטורות גבוהות המשמש למילוי מערכת הקירור ועליו שנתות למדידת הכמות.

אהבתי מאוד את הבקבוק הזה, הוא משרה תחושת פשטות, כמו רדיאטור הנחושת המזכיר את כלי הנחושת בבית וכמו ידית ההילוכים המזכירה מקל סבא המחובר כמו ב"לגו" לגיר.

כל כך אהבתי את הבקבוק שכאשר מסרתי את הרכב לפחח, ביקשתי במיוחד: "שים לב לבקבוק המים שלא ישבר". והוא כמובן ענה: "אין בעיה אל תדאג!" מיותר לציין שלמרות שפרקתי כמעט את כל הרכב לפני השיפוץ. הבאתי אותו למוסך בנסיעה והמנוע נשאר בשלמותו.

כך עברו להם שבועות בהם הרכב עובר את תלאות השיפוץ. אני בא לבקר מדי פעם ומצלם. אבק ולכלוך מכסים את חלקי המנוע, אבל הוא נח לו שם כפי שהושאר ונראה שלם. ממתין ליום בו יגמר השיפוץ והוא יחזור להיות מצוחצח ומבריק.

יום הסיום מגיע ואני מקבל טלפון "הרכב מוכן, אבל..." אומר הפחח בצד בשני.
"מה אבל?" אני שואל.
"יש בעיה קטנה עם הבקבוק" הוא עונה.
"איזה בקבוק, הזכוכית?" אני שואל, אבל בתוכי אני כבר יודע.
"כן, הוא קיבל איזה מכה בהרכבה ונשבר". עונה לי הפחח בקול מבויש. "אבל אל תדאג, נמצא לך אחד אחר". הוא ממשיך. ואני שכבר שמעתי את צרוף המילים "אל תדאג", דואג, דואג מאוד.

הגעתי לקחת את הרכב ברוב חגיגיות, הרכב מושלם משופץ להפליא, צבע חדש ומבריק ממש תאווה לעיניים. אני פותח את מכסה המנוע ונשימתי נעצרת. במקום בקבוק הזכוכית היפה, זה של החמוצים. עומד במקומו בקבוק פלסטיק אטום ומכוער. "הנה, הנה בקבוק הזכוכית" אומר לי קול ומגיש לי קופסת קרטון. אני פותח בזהירות ומוצא שברי בקבוק זכוכית, בחתיכה אחת גדולה אני מזהה את הסימון: MIN MAX וכתמי מים ירוקים.

הפחח שרואה את פני אומר: "נמצא לך בקבוק זכוכית" ואני נתלה בשביב של תקווה ומחייך. כך עוברים חודש, חודשיים, שלושה ואין בקבוק. אני עובר בכל החנויות ובכולם אני שומע כבר מזמן אין. וגם במגרשי הפרוקים אין כל חדש.

בשנת 1997 היו פזורים מגרשי גרוטאות באזורי המוסכים, בהם היו משליכים את גרוטאות הברזל, עד שהייתה מגיעה משאית פעם בכמה חודשים ומעמיסה ברזל לקריית הפלדה. מדובר בתקופה שטרום "אוספי" הברזל שמנקים כל בורג ללא השגחה. וטרום התקופה בה החלו העיריות לגדר את המגרשים ולמנוע כניסה חופשית מפאת הסכנה הבטיחותית שבדבר.



הייתי נוהג לפקוד את המגרשים האלו מדי פעם בימי שישי אחרה"צ ולחפש מציאות. פעם ידית איתות, פעם בקליט של פנס אחורי ואפילו פעם הגה או מנוע מגבים. באחד הפעמים שהגעתי למגרש, למעלה משנה לאחר השיפוץ, ערמת המכוניות הייתה גבוהה מהרגיל.

אני מבחין בשלד של רנו 12 צהובה העומד בראש הערימה. מלמטה נראה שלא נשאר דבר בתוכו. אין גלגלים ואפילו לא מתלים גם מנוע אין, דרך פתחי הדלתות החסרות רואים בברור שאין אפילו כסאות. אבל אני אומר מה יש להפסיד, אולי יש איזה מפסק חשמל בדשבורד או חגורת בטיחות שתתאים גם לרנו 4.

אני מתחיל לטפס, עובר חיפושית, פיאט 127, רכב אמריקאי מעוך שאינו ניתן לזיהוי, ככל שאני מתקרב כך אני רואה שלא נשאר דבר וחצי דבר ברנו 12. גם הגובה כחמישה מטרים על גרוטאות מתנדנדות נותן את אותותיו. בכל זאת אני מגיע, מציץ לתוך גוף הרכב והוא ריק לחלוטין, לא הגה ולא דשבורד לא פנס ולא מאפרה. עוד מאמץ קטן ואני מעל תא המנוע, מוצא לעצמי נקודת אחיזה ומרים בזהירות את המכסה. התא הגדול ריק לחלוטין, קרני האור שנכנסות מבעד למכסה הפתוח מנצנצות ומסנוורות אותי לרגע. ביד אחת אני אוחז במכסה המנוע וביד השנייה מסתיר את השמש וכמעט נופל מראש ערימת הגרוטאות. בפינת תא המנוע יושב לו בשקט מעוגן לפח, בקבוק זכוכית מקורי של רנו, זהה בדיוק לזה שנשבר.

כאילו שמח שהצלתי אותו מאבדון, מנצנץ בשמש ומנסה למחוק את שאריות האבן ומשקעי החלודה שדבקו בו. במהירות ובזהירות פרקתי את הבקבוק מהגרוטאה וירדתי עם האוצר.

שמחתי, הו כמה ששמחתי באותו היום. שוב יהיה לרנו שלי בקבוק המים מזכוכית לו הוא ראוי ושוב ישאלו אותי ברחוב "מה זה צנצנת חמוצים?".

לראש העמוד ^


טיימינג גרוע

בשנת 1988 אבי קנה סוף סוף רכב חדש והרנו 4 המשפחתית עברה לידיי. כסטודנט צעיר הלומד באוניברסיטת תל אביב, הייתי מאושר שאוכל לנסוע ברכב פרטי ללימודים. היינו שלושה שותפים לדירת הסטודנטים בצפון ת"א, שלשתינו ירושלמים היורדים ללמוד בעיר ללא הפסקה.

בכל יום א' העמסנו על הרנו תיקים ואוכל ביתי, יורדים לתל אביב ללימודים. ובכל יום ו' מעמיסים כביסה וסירים ריקים ועולים לירושלים לבית ההורים. כך עובר לו סמסטר ועוד אחד והרנו משרתת אותנו בנאמנות וביעילות: בילויים, ים, סרטים, מסעדות, חברים, אה.. כן, גם אוניברסיטה.

את הרנו שפצרנו: ריפודים, רדיו טייפ Roadstar, רמקולים אחוריים, מדבקות קישוט לדלתות (פאר שנות השמונים) ומנורת קריאה. לא לשכוח שהרכב בא עם מזגן "טבעי": מדף מתחת לחלון הקדמי שנפתח בהורדת ידית מתוך תא הנהג (מי היה מאמין). לא ברור איך החזקנו מעמד בקיץ הדביק של ת"א. אחרי הכול ירושלמים רגילים לרוח קרירה בערבי הקיץ, ואנו כשעברנו את שער הגיא הרגשנו כאילו נכנסנו לתוך מרק.

איזה תקופה ואיזה "חיים" עשינו עם הרנו.
אני מתגאה ומשוויץ בפני חברי: "הרכב הזה לא נתקע אף פעם, כל כך פשוט מה כבר יכול להתקלקל?" וגם אם נתקע בגלל דלק , פלטינות או רצועה. תמיד יש ארגז כלים מאחור, תוך כמה דקות הכול מסודר ואפשר להמשיך בנסיעה.

בוקר בהיר אחד ביולי, תקופת המבחנים באוניברסיטה. קמנו מאוחר לאחר לילה לימודים ארוך. שותפי ללימודים מזרזים אותי "עוד שעה מבחן באינפי 2 ולא נגיע בזמן". "אין מה לדאוג" אני עונה, "יש לנו נסיעה של 10 דקות ברנו, יהיה בסדר".

יצאנו לדרך הקצרה בין דירת הסטודנטים שלנו לאוניברסיטה כשלפתע רעש מוזר מהמנוע והוא כבה. אני מדרדר לכיוון המדרכה, ואומר: "בטח הרצועה יצאה מהמקום", אני יוצא לבדוק את העניין וחברי במתח- המבחן, המבחן !

מתחת למכסה המנוע הכל נראה תקין ובמקומו, אני בודק דלק - יש, מצבר - יש, בכל זאת לא מניע. חברי צועקים "נו! אין זמן!" ואני עונה "עוד רגע אחד, מה קרה?". בסוף הלחץ הכריע, לקחנו מונית לאוניברסיטה. את המבחן איני זוכר וגם לא את הציון. אבל את הגרר, את מוסך "רייך" בבני-ברק ואת שרשרת הטיימינג השבורה אני זוכר היטב.

כמו טיטאניק "האוניה שאינה יכולה לטבוע" כך גם הרנו. הייתי בטוח שרכב זה אינו נתקע לעולם אבל קרחון בדמות שרשרת טיימינג יכל לו.




לראש העמוד ^


אביר על גלגלים

"Knight Rider. A shadowy flight into the dangerous world of a man who does not exist. Michael Knight, a young loner on a crusade to champion the cause of the innocent, the helpless, the powerless, in a world of criminals who operate above the law"

את המשפט הזה מהפתיח של סידרת הטלוויזיה אביר על גלגלים, דקלם כל ילד ונער בתחילת שנות השמונים. הטלוויזיה הישראלית שדרה אז בשחור לבן, ולמי שהייתה אנטנה מספיק גבוהה על הגג יכול היה לקלוט את שידורי ערוץ 6 של הטלוויזיה הירדנית ואפילו בצבע.

בכל יום ו' בצהריים שודר פרק, אני היית עולה באופניים לחבר שגר בשכונת גילה. ושם הינו צופים בסדרה באופן קבוע. עוקבים אחר הגיבור נלחם בפשע. גיבור הסדרה בשבילנו, תלמידי תיכון במגמת אלקטרוניקה, לא היה מייקל נייט אלא KITT (Knight Industries Two Thousand) רכב הפונטיאק מדגם טרנס-אם, שכלל את כל החידושים וההמצאות שאפשר לדמיין. איך קינאנו בו וחלמנו על רכב כזה ועל בניית מערכות דומות לו.



והחלום החל להתגשם, בתחילה עם תוכניות ושרטוטים ואחר כך עם בניית הרכיב המזוהה ביותר עם הרכב: פס אורות רצים. כמובן שלדים עוצמתיים לא היו אז בנמצא אבל נורות 6 וולט היו בשפע. כמה רכיבים אלקטרוניים ג'וקים וטרנזיסטורים קופסה מדיקט ולוחית פרספקס אדומה. ויש מתקן אורות רצים כמו KITT.

אבל פונטיאק אין, יש רנו 4.
בשנת 1983 כשהוצאתי רישיון נהיגה המתקן כבר חובר לרכב. אבי לא הסכים שאקדח חורים בגריל או במכסה המנוע (ואני מודה לו היום מקרב לב) אז הרכבתי את המתקן על המדף האחורי ליד החלון. החוטים חוברו וגם מפסק ON/OFF . כשהופעל המתקן בהפעלת אורות ברכב, האור החל לרוץ ימינה ושמאלה, עם לחיצה על הברקס נדלקו כל האורות בפס ואיתות היה מפעיל את הריצה לכוון המתאים.

הייתי בעננים כשהגעתי לבית הספר עם הרנו, צעקו לי הנה KITT. בכל פעם שנסעתי בשעות הערב, הייתי מפעיל את המתקן, אז האור היה משתקף בחלון האחורי. הייתי מביט במראה וחולם שאני והרנו נלחמים בפשע. נותן לו הוראות דרך שעון היד והוא מבצע. כבר תכננתי מנגנון התנעה מרחוק ואפילו בניתי קודן התנעה ופנל שעונים שמורכבים עד היום ברכב.

באחד הערבים כשחזרתי מחבר בבית זית, מפעיל את האורות הרצים ועולה בסיבובי הכניסה לירושלים. אני מבחין ברכב הנוסע אחרי, מצפצף ללא הפסקה ומסמן עם האורות. KITT אמנם לא מפחד מאיש אבל כדי לא לקחת סיכונים האטתי ונתתי לעקוף. האדם ברכב שעוקף צועק משהו לא ברור מסמן בידיו לעצור. להפתעתי הוא ממשיך בעקיפה ונעלם אחרי הסיבוב.

בכניסה לעיר היה מפרץ חניה וטרמפיאדה בדיוק במקום בו נמצאים היום גינות סחרוב. אז שימש המפרץ ברוב שעות היום לנוכחות משטרתית ולמחסום בשעת הצורך. כשעברתי את הסיבוב האחרון ומולי המחסום המשטרתי, הבחנתי בתכונה רבה ליד המחסום, הנהג שעקף אותי מדבר עם השוטרים וכשראה אותי החל לצעוק : "הנה הוא, תעצרו אותו... תורידו אותו מהכביש..." השוטר ההמום הורה לי לעצור והאדם המשיך בשלו "אני בוחן תנועה בכיר, הצעיר הזה מסכן את כולנו, אסור לנסוע עם הדבר הזה".



השוטר ואני מסתכלים זה בזה ולא מבינים ואז "הבוחן" הולך לצידו האחורי של רכבי ואומר : "עם זה" ומצביע על האורות שעדיין רצו בחלון, "אסור לנסוע עם אור אחורי כזה, זה לא חוקי. צריך לפרק את זה". השוטר שלא ידע בדיוק איזה עבריין תנועה נפל עליו, ביקש רישיונות ותעודות.

בינתיים ה"בוחן" שראה שהעניין בטיפול נכנס למכוניתו ונסע. נשארתי עם השוטר שבדק את תקינות התעודות. כיביתי את המתקן בעיניים מושפלות וישבתי מאוכזב ברכב. השוטר שניסה לבדוק את עניין האורות עם המוקד התייאש אחרי כמה דקות, חזר אלי ואמר: "אין לי מושג מי זה האדם הזה, התעודות שלך בסדר, סע לשלום בחור צעיר" ואז הוסיף "בשביל מה אתה צריך את השטויות האלה כדאי שתפרק את זה".

נכנסתי לרנו עצוב ומאוכזב, נער צעיר שחלום הרכב המשוכלל התנפץ לו בפנים. חזרתי לביתי ופרקתי את המתקן. לימים התברר שמה שאסור היה אז מותקן היום לפי חוק בכל רכב כמנורת ברקס אמצעית.


לראש העמוד ^


על סף תהום

רנו 4 ידועה בכשר העבירות שלה בכבישי עפר. כך היא תוכננה, כרכב שיתאים לנסיעה בכביש ובשטח, בעיר ובכפר. תכונות אילו אפשרו לנו כזוג צעיר ליהנות מרכב משפחתי עירוני ורכב "שטח" לטיולים בטבע והכל בחבילה אחת.

לכן כשקנינו את ביתנו, אז רק על הנייר. הינו נוסעים בכל שבוע לאתר הבניה לראות את ההתקדמות. בתחילה המקום היה הר טרשים קרח. בקושי שביל עיזים עבר בו ובכל זאת הגענו לנ"צ בו אמור להבנות הבית.

בהמשך כשהחלו הכלים הכבדים לעלות על השטח, כבר ניתן היה לעבור בדרכי עפר שהיו לרנו כמו אוטוסטראדה. בהמשך הדרך הפכה למשובשת, ערמות חול, שברי אבנים, קרשי בניין, יציקות בטון, בורות ובוץ. אבל שום דבר לא עצר את הרנו מלהגיע ליעדה.

במשך הזמן התקדמה הבניה, קדיחת היסודות, הקמת השלד והפיתוח. ואז גם החלו עבודות מצידו השני של הרחוב ההולך ונוצר. בור גדול נחפר עבור עוד בניין חדש. בדיוק במקום בו נהגתי לחנות.

באחת השבתות בהם ביקרנו באתר, מיהרנו מאוד. תכננו לנסוע אל מחוץ לעיר ורק קפצנו לראות מה התקדם. החנינו את הרנו על שביל העפר ועלינו לבית. כאשר ירדנו לרכב חזרה חשכו עינינו. הרכב איננו. את המחשבה על גניבה שללנו מיד, כיוון שהינו שומעים את המנוע. היבטנו סביב והנה הרכב עומד בזוית מוזרה במרחק 20 מטר ממקום החניה.

בעודי רץ לעבר הרכב, מביט ימינה לעבר הבור העמוק שנחפר זה מכבר, אני רואה שהגלגל הימני קדמי שקוע עמוק בתוך בור ביוב פתוח. הגעתי אל הרנו שחיכתה כאילו מפוחדת ואז גיליתי ששני מטר לפני הרכב ישנה תהום עמוקה. תוך כדי שאני מרגיע את הרנו או בעצם את עצמי הבנתי שכשחניתי לא שילבתי הילוך, ויותר גרוע שכחתי את בלם היד (או שאולי הוא השתחרר ?). הרנו התדרדרה לעבר התהום ובמזל גדול לא פגעה בשום דבר בדרך ונעצרה ב"מנהול".

לאחר כמה ניסיונות חילוץ עם קרשים וסלעים, יצא הרכב מהבור, הרנו כל כך קלה שכמעט אפשר להרימה ביד. מזל גדול היה שלא נגרמו נזקים כלל, והמשכנו בדרכנו עם איחור קל בלבד.

חשבתי לעצמי, תאונות נגרמות משרשרת של כשלים שניתוק כל חוליה בשרשרת ימנע את התאונה. בדרך כלל הגורם האנושי הוא האחראי והוא תמיד מאשים את תנאי הדרך. הפעם היה הגורם האנושי אשם ואילו תנאי הדרך הם שמנעו אסון גדול יותר. או שאולי הגורם האנושי הוא שהשאיר את הבור פתוח ?



לראש העמוד ^


חלון אחורי

באחד הפעמים שסידרתי את המגירות בחדר העבודה של אבי, מצאתי דף עם מדבקות של אותיות ומספרים. המדבקות עשויות פלסטיק לבן בפונט צר וארוך כמו במספר הרישוי. מייד ידעתי שהמדבקות יתאימו לחלון האחורי ברנו לכיתוב שנת היצור של הרכב - 1969. ואכן כך נעשה. הם הודבקו בצד הימני התחתון בדיוק ליד סמל רנו, כך שלא יפריעו לשדה הראיה שגם כך מוגבל מאוד.

כך עברו השנים, וכאשר הוחלט לשפץ את הרכב, נדרש גם פירוק של החלונות. משום מה פעולת הפירוק וההרכבה של החלון האחורי והקדמי נראו לי בעיתיים לביצוע עצמי. בדרך לפחח עברתי אצל הזגג. ביקשתי יפה שיפרק לי את החלון, כמובן תמורת תשלום. תוך מספר דקות היו החלונות מחוץ לרכב. כששאלתי כמה יעלה לי הפירוק ענה הזגג: "תשאיר לי את החלונות כאן עד להרכבה ונתחשבן בסוף". אמרתי שאני פוחד שיקרה משהו לחלונות. נעניתי בביטול: "יש לי כאן מתקן לחלונות , לא יקרה להם כלום".

אכן ראיתי בפינת בית המלאכה מתקן ובו עשרות חלונות מסוגים שונים, עומדים ומחכים לבעליהם החדשים. ונחה דעתי. השארתי את החלונות ונסעתי לפחח. העבודה על הרכב התארכה כצפוי, ושבתי אל הזגג רק אחרי כשלושה חודשים.

כשראה אותי הזגג, אמר לי: "כבר חשבתי שלא תבוא, אבל אין בעיה נרכיב את החלונות מייד". שמחתי וחיכיתי לביצוע שכן זה הדבר היחידי שחסר להשלמת השיפוץ - גומיות חדשות וחלונות. אחרי כמה רגעים ראיתי את הזגג הולך וחוזר משוחח עם אחד העובדים ושוב הולך אל מתקן אחסנת החלונות וחוזר בידיים ריקות. כששאלתי מה קורה עם החלונות, ענה לי הזגג: "החלון האחורי נשבר".

פני נפלו, ושאלתי " איך נשבר? ומה עם המתקן? אמרת שלא יכול לקרות כלום?". הזגג הרים ידיו וענה: "קורה, אבל למזלך החלון ישר, נחתוך לך חלון חדש".
"למזלי" הרהרתי בדברי הזגג, מה המזל פה, "מזלי" אם הייתי הולך לזגג אחר חשבתי לעצמי. ובכל זאת כל החלונות של הרנו 4 עשויים פלטת זכוכית ישרה. תוך כמה דקות הכין הזגג שבלונה מקרטון. לפיה חתך זכוכית בדיוק למידה, שייף, השחיז, ליטש, הדביק והרכב מוכן עם גומיות וחלונות, "כמו חדש". אבל החלון האחורי ללא המדבקות שחסרו, קצת צובט בלב.

הימים עוברים וכך גם שבועות וחודשים. הרכב אחרי השיפוץ כבר לא משמש ביום יום. רנו 4 כבר נראים פחות ופחות בדרכים, כאשר כבר נראה אחד זוהי אטרקציה, אני מנסה לאתר אותו ולמצוא עוד חבר לתחביב. כך באחד הנסיעות ליד העיר העתיקה בירושלים, אני מבחין ברנו 4 לבנה שעומדת כמה רכבים לפני ברמזור. אני מנסה להתקרב בתנועה הצפופה והרנו מתחמקת. ליד הרמזור של שמואל הנביא, אני מבחין במשהו מוזר. בחלון האחורי בצד הימני התחתון בדיוק ליד סמל רנו יש תאריך גדול ולבן, בספרות צרות וארוכות - 1969.

הייתי המום, זהו החלון האחורי שלי ש"נשבר". הרנו הספיקה להעלם לי באחד הרחובות של מזרח העיר, וכבר לא ראיתי אותה יותר מאז. אבל בכל פעם שיוצא לי לעבור ליד בית המלאכה של הזגג השקרן, בורחת לי איזה "ברכה" ירושלמית עסיסית.



לראש העמוד ^


החלפת מנוע

בנערותי דאגתי לקשט את הרנו במדבקות צד, פנסים, כיסויים, שטיחים ועוד אביזרי רכב משנות השמונים. בהמשך בתחילת שנות התשעים כשהרכב היה ברשותי כבר מספר שנים, החלטתי ליפות גם את המנוע.

את ההשראה קבלתי בצבא כשראיתי את מ"ע מחלקת ציוד קרקע, מתחזק גנראטור ענק. לגנראטור היה מנוע קטרפילר ששימש כמנוע באוניה, כולו היה צבוע צהוב ולמרות שעבד לא מעט זמן, היה מבריק ונקי ללא טיפת שמן, גריז או אבק. המ"ע אמר שמנוע שמתוחזק טוב ונראה טוב גם יעבוד טוב ולא יכזיב שנדרש לו.

גם אני רציתי מנוע כזה, ולכן הייתי מפרק מכלולים מהרנו מנקה ומשפץ לפי הצורך ומחזיר חזרה. אז גם גיליתי את ציפוי הכרום/ניקל שעשה עבודה מדהימה בשיפור חזות המנוע. במשך מספר שנים הייתי מפרק בכל פעם חלק ברזל אחר במנוע, מבורג בתומך מכסה המנוע ועד פרופלור המאוורר. במקומם הייתי מרכיב חלק חלופי כדי לא להשבית את הרכב. ושולח את החלק המקורי לציפוי.

יום אחד הבחנתי שלמרות שהמנוע מאוד נקי, תחת הרכב מופיע כתם שמן קטן. תוך זמן קצר הכתם הפך לשלולית, וכאשר השלולית הפכה לים ומילאתי שמן יותר מדלק, הבנתי שהנזילה לא תתקן את עצמה וצריך להתערב. מבדיקה ויזואלית לא ניתן לראות את מקור הנזילה, האטמים יבשים והפתחים האחרים קצות גל הזיזים וגל הארכובה מוסתרים.

במנוע הרנו אין מחזירי שמן מגומי, במקום זאת יש טבעת עם חריצים ושמן שמגיע אל הטבעת נזרק אל תעלת איסוף שסביבה ומתנקז דרך חור בתחתית התעלה לאגן השמן. התופעה מוזרה והמסקנה - יש שחיקה בבלוק המנוע שעבר יותר מ-200,000 ק"מ וצריך להחליף מנוע.

נמצא מנוע משופץ מעודפי הצבא, אפילו עם ניירות הבדיקה לאחר אוברול במנועי בית שאן. חיש מהר הוחלפו המנועים, המנוע הותקן בשלמותו כפי שהגיע, כולל מכלולים חדשים. ואכן נראה שהנזילה טופלה. המנוע יבש ואינו מאבד שמן.



שמחתי מאוד והתפניתי להחזיר את חלקי המנוע המצופים ניקל למקומם במקום החלקים שהגיעו עם המנוע החדש: תומך דינמו, מותחן רצועה, מאוורר רדיאטור מכסה שסתומים מכסה פילטר אוויר ועוד חלקי מתכת וברגים. לאחר ניקוי המנוע והברקה אחרונה לניקל הרכב נראה כמו חדש.

ימים אחדים עברו ושוב הופיע כתם שמן תחת הרכב, האכזבה הייתה גדולה וההבנה שהתקלה לא נובעת מהמנוע החלה לחלחל. אבל מה גורם לנזילת שמן כזו במנוע מחודש? הייתי אובד עצות.
באחד הימים שוחחתי עם חבר על המקרה ואדם שאיני מכיר התערב בשיחה ואמר: "תבדוק את הנשם במכסה השסתומים".

הטיפ שקיבלתי היה שווה זהב, הסתבר שבתהליך ציפוי הניקל במכסה השסתומים, נסתמו התעלות שמובילות לנשם ב"עיסת שמן ופיח" שהומסה בחומרים החזקים המשמשים לניקוי המתכת. לאחר ניסיונות פתיחה רבים, השריה בממיסי שומנים שונים ושימוש בלחץ אוויר נפתחה הסתימה.

הנשם מאפשר שחרור גזים המצטברים בחלל המנוע, כשהנשם נסתם הצטבר לחץ גבוהה שניסה לצאת מכל פתח אפשרי ודחף כמויות שמן גדולות דרך מחזירי השמן. חוסר הניסיון שלי ואבחון תקלה שגוי הובילו להחלפת מנוע מיותרת מצד אחד. מצד שני נצבר ניסיון רב בהחלפת מנוע באופן עצמאי וגם הרווחתי מנוע רזרבי.

לראש העמוד ^


טיפוס ברוורס

התקופה היא תחילת שנות התשעים. באחד מטיולי השבת בטבע של אשתי ושלי, החלטנו לנסוע לדרך בורמה. תחילת המסלול ליד הישוב תעוז, משם עולה דרך עפר במסלול שיירות תש"ח לירושלים. חלק זה של הדרך ממערב לכביש שער הגיא - בית שמש, מתון יחסית ועבירותו קלה, לא כל שכן לרנו 4.

את הדרך עברנו לאיטנו נהנים מהנוף וחווים את ההיסטוריה, אך כשהגענו לחלקה המזרחי של דרך בורמה, נתקלנו בשלט המעבר לרכבי 4X4 בלבד. המסלול שעולה בהר לשרידי הכפר הערבי סריס (היום שורש), כנראה יהיה בכל זאת קשה מידי לרכב. לכן החלטנו לקחת מסלול נוח יותר, דרך יער הקדושים, מערת בני ברית ונחל כסלון.

קטע זה שאורכו כ- 10 ק"מ התחיל בנסיעה קלילה לרכב, תוך כדי טיפוס איטי ביער, נעשה תוואי השטח יותר ויותר אכזרי. בתחילה מעברי מים שיצרו תעלות עמוקות, לאחר מכן גזם עצים שנזרק לדרך וטרם נאסף ובסוף גם מעבר ערוץ ואדי עם סלעים גדולים.

אחרי נסיעה של כשעתים ומעבר מכשולים רבים הגענו למזלג דרכים: משמאל, הכניסה האחורית לכפר עין רפא. ומימין, דרך המטפסת בהר לכוון צובה. כשאמרתי לאשתי שנחצה את הכפר ונצא במחלף עין חמד (נסיעה של שתי דקות). קיבלתי מבט של "אין סיכוי שאני נכנסת לכפר - מצדי תשאיר אותי פה". בכל זאת מדובר בשלהי האינטי פדה הראשונה וכל הסברי שהכפר בתוך הקו הירוק וכמו שאנחנו נכנסים לאבו-גוש כך גם הכפר הזה. נעניתי בווטו מוחלט.

התחלנו לעלות לכוון צובה, אך העלייה תלולה מידי, הרכב שמצויד בהנעה קדמית מחליק ולא מצליח להיאחז בקרקע. מתדרדרים לאחור בזהירות, לוקחים תנופה ו... אין סיכוי. הזמן עובר, השעה מתאחרת והערב קרב. לחזור את כל המסלול הקשה לקראת החושך לא בא בחשבון. אז אני מחליט לנסות את הצ'אנס האחרון: לטפס ברוורס.

אני מסתובב בזהירות במזלג הדרכים, מכניס רוורס ומתחיל לטפס. כך המשקל של הרכב על הגלגלים הקדמיים החיכוך גבוהה יותר ובמאמץ רב הרכב ואנחנו עוברים את הקטע התלול. אבל הדרך יותר דומה לשביל צר כשבצד אחד הר, בצד השני תהום ובאמצע צומחת צמחיה. אין אפשרות להסתובב חזרה ואנו ממשיכים בנסיעה ברוורס.

אחרי טיפוס של כקילומטר ברוורס, אנו רואים כבר את בתי הישוב צובה. אבל הרכב שתנאי הדרך קשים לו וזרימת האוויר במנוע פסקה בגלל כוון הנסיעה. מתחיל להראות סימני הזעה. עוד קצת ואנו מגיעים לפאתי המטעים של צובה. שם אנו מצליחים סוף סוף להסתובב ואז נדלקת נורית חום מנוע.

הרגשנו קצת כמו אנשי הפלמ"ח בעליות של דרך בורמה, משתדלים לא לעלות על מארב, נלחמים בתנאי השטח ובשום מקרה לא מוותרים. גם הרכב שיתף פעולה ורק בסוף העלייה סימן שהיה לו קשה. לאחר קירור המנוע המשכנו בנסיעה, מרוצים ועייפים הגענו לירושלים.



לראש העמוד ^


משפטי רנו 4

אוסף ציתותים ואמרות שפר שנשמעו במהלך השנים, בנסיעה בדרך ובאירועים השונים. המתייחסים לרנו 4 שלי ולרנו 4 בכלל שבדרך כלל זכור לטוב ומעלה אסוציאציות מצחיקות מחיי נהגים ומשתמשי הרכב לשעבר.

  1. "הנה האוטו של מיסטר בין" / ילדים בשכונה.
  2. "לאבא שלי היה כזה" / נשמע בווריאציות שונות (דודה, סבא, אח וכו') ע"י כל אדם שלישי.
  3. "וואי איך קרענו אותו בצבא" / נשמע בווריאציות שונות ע"י כל מילואימניק שלישי.
  4. "אתה רואה, זה דה-שוו " / אבא שמדריך את בנו הקטן זיהוי רכבים.
  5. " אוטו קרטה" / נהג מונית ברמזור, מלווה בתנועת יד של העברת ההילוכים המיוחדת לרכב.
  6. "מוכר?" / כל נהג עשירי בכביש וכל נהג שני במזרח ירושלים.
  7. "רם והמילונית" / חבר במועדון הירושלמי (שיבוש של שם המשפחה ושם החיבה של הרנו)
  8. "פעם נשארה לי ידית ההילוכים ביד" / נהג ותיק וגדול ממדים.
  9. "חרשתי את כל סיני עם הרכב הזה" / עובד בשדות הנפט באבו רודס.
  10. "אפשר לנסוע עם שלושה גלגלים באוטו הזה!" / נהג שהתעקש לספר שבמהלך נסיעה עף גלגל והוא המשיך בנסיעה על שלוש.
  11. "בליטר דלק אפשר לנסוע עד אילת" / בחור שמסביר לחברתו כמה הרכב חסכוני.
  12. "הרכב עובר ליד תחנת דלק, שואף אדי דלק וממשיך" / עוד בחור שמספר על יכולות החיסכון בדלק של המנוע.
  13. "הרכב הזה כמו ג'יפ, אין שטח שהוא לא עובר" / בוגר צה"ל, ששרת בשנות השמונים.
  14. "ברכב הזה לא צריך קלאטצ' " / משתמש ברנו 4 לשעבר, שהתפאר ביכולתו לסנכרן העברת הילוכים ללא לחיצה על המצמד.
  15. "בחברון יש מאות כאלה" / מוכר חלפים משומשים.
  16. "אבא, איזה פדיחה לנסוע בזה" / הילדים שלי, כשבאתי לקחת אותם מבית הספר היסודי.
  17. "אבא, מתי אפשר לקחת את האוטו לסיבוב" / הילדים שלי, כשהוציאו רישיון נהיגה.
  18. "נכון שאתה מוריש לי את האוטו של סבא" / הבן הקטן שלי כשהיה בן 7.
  19. "איך יצאים מפה?" / טרמפיסט צעיר שלא מוצא איך פותחים את הדלת מבפנים.
  20. "איפה הפילטר שמן לכל הרוחות" / מכונאי במכון סיכה. (בדגם הזה אין פילטר שמן).
  21. "כל הכבוד", מלווה בהרמת אגודל / נהגים העוקפים בעליות.
  22. "אני מרים את האוטו ביד אחת" / הולך רגל שראה אותי מחליף גלגל.
  23. "בשביל מה הידיות האלה מקדימה – להוציא את הרכב מהבוץ?" / מבקר באירוע מועדון , המתייחס למגיני הפנסים הקדמיים.
  24. "מה זה, צנצנת חמוצים?" / אדם שראה את בקבוק עודפי המים של מערכת הקירור במנוע.
  25. "באוטו שלי מנוע המגבים יותר גדול ממנוע הרכב שלך" / נהג משאית.
  26. "זה לא צהוב, זה ירוק בהיר" / בוחן רכב בטסט השנתי שהתעקש שאחליף צבע ברישיון אחרי למעלה מ-02 שנה עם אותו הצבע.
  27. "אם יש מנורה, היא צריכה להבהב" / עוד בוחן רכב שלא מוכן לקבל שמנורת החנייה המותקנת בצד הרכב אינה מנורת איתות (היצרן חשב אחרת!).
  28. "נראה לי שזה לא יעבוד..." / נהג וולוו שנתקע עם פנצ'ר כששברתי את הג'ק של הרנו בניסיון לעזור לו.
  29. "תחפש בחירייה, לפני שבוע זרקנו את כל המלאי" / מוכר במחסן החלפים בסוכנות רנו בשנות התשעים המאוחרות.
  30. "תראה, מצאתי לך גריל אלומיניום" / אותו המוכר, לאחר שהתחננתי שיבדוק אם נשאר משהו בכל זאת.

לראש העמוד ^